אחרי כמה חודשים של הפוגה לצורך התכנסות פנימה, לידה והתאפסות מחדש על החיים שלי כאמא לארבעה, אני מתחילה להביט החוצה.
אני מביטה החוצה לעבר שנה משמעותית של חזרה לארץ אחרי תקופה ממושכת בחו"ל, על כל המשתמע, ממש בעוד רגע, בעוד חודשיים.
דווקא הפעם, בלידת הילד הרביעי, כשמצאתי את עצמי עוברת את כל התהליכים שדיברתי עליהם, נשמתי אותם, למדתי אותם, ושעברו על כל תלמידותי בשנים האחרונות עם הפיכתן לאמהות, לא שיתפתי.
לאורך החודשים האחרונים התלבטתי ביני לבין עצמי אם וכמה ארצה לשתף החוצה (מי שמכירה אותי יודעת שאני בוררת את מילותיי מאוד, ולא אוהבת לחשוף יותר מידי מחיי האישיים ברשתות החברתיות).
לכל תקופה מצאתי סיבה (או תרוץ) למה "לא מתאים לי עכשיו לכתוב"... בתחילה הייתי עסוקה מידי בהחלמה שלי מהלידה, לאחריה ביום יום המוטרף עם ארבעה, ואז כשהגעתי לאיזו הבנה איך לעשות את זה פשוט לא הבאתי את עצמי לשבת ולכתוב.
היום החלטתי להתיישב לכתוב. פשוט להניח את המלים ולשחרר. לא בטוחה אם אצליח להתמיד, אבל הייתי רוצה לחשוב שכן, כי יש לי המון מה לתת לאמהות לקטנטנים, בין אם הן תלמידות לשעבר ובין אם לא, גם מתוך נסיוני המקצועי, מתוך נסיוני האמהי וגם מתוך היום יום שלי כרגע כאמא במשרה יותר ממלאה.
אז מ-ת-ח-י-ל-ה....כולי תקווה לעמוד בכך...
*בתמונה, רגע אחד יפה, במקום יפהפה, מתוך הרבה רגעים יפים איתם.
コメント