"אני זוכרת את היום שהגעתי הביתה עם בני הראשון. אח צעיר לאחות בכורה בת ארבע וחצי. אני, מתאוששת מלידה קיסרית, כאובה וחוששת להרים. הוא, תינוק שמהרגע הראשון אהב לאכול, אהב לינוק, ולא רצה הרבה מעבר. נשמע נפלא, רק שהעובדה שלא רצה הרבה מעבר, היתה אמיתית. הוא לא רצה שום דבר מעבר לציצי, כל הזמן. בחודשים הראשונים מלידתו, החל משעות אחר הצהריים היתה מתחילה טרוניה בצורה של בכי מתמשך, שקשה להרגיעו עד לערך חצות, למעט זמני הנקה, שהלכו והתארכו והתארכו, רק כדי להשיג קצת שקט. בני התגלה כתינוק קשה להרגעה, חושש, נבהל בקלות ומגיב בבכי עוצמתי לכל שינוי קל שבקלים בסביבתו, לכל תסכול, רעב או כאב. סרב לבקבוק או מוצץ, מה שהשאיר אותי מחוברת אליו, ואותו אלי, בין אם רציתי ובין אם לא. בעלי היה מגיע הביתה, ומיד בהיכנסו הייתי מושיטה לו את המנשא, ממתינה בלי הרבה סבלנות שיחבר אותו, ומעבירה לו את הקטן, רק שיקח אותו קצת, אולי הוא יצליח במה שאני לא מצליחה, שירגיש גם הוא את מה שאני כל היום מרגישה".
המעבר להורות בפעם הראשונה, שניה והשלישית עבורי היו שינוי גדול. תמיד הסתכלתי על השינוי ש"אני, אנחנו" עברנו כשהוא/היא הגיחו לאויר העולם. אבל האמת היא, שגם הקטנטנים שלנו עברו שינוי. הם יצאו לאויר העולם.
התינוק שלנו גדל בתוך השליה והרחם, ובמשך תשעה חודשים היה עטוף במי השפיר. למים, באופן כללי, ללא קשר למי השפיר, יש השפעה מרגיעה על מערכת העצבים, מאחר ומים מהווים גירוי מגע לחץ. מי מכם שאוהב/ת לשכב בתוך אמבט חם, בטח יכול להעיד איך היציאה מהאמבט היא במצב תודעתי אחר, רגוע יותר, חמים יותר מהמצב איתו נכנסתם לאמבט.
נוסף על כך, התינוק מרגיש אתכן, האמהות, כי הוא מחובר אליכן 24/7, שומע אתכן, חש את גירוי הרטט כשאתן מדברות. הוא חווה את העולם שלו דרך החושים השונים שלו, ראשוניים ככל שיהיו. הוא חש את גבולות גופו בתוך הרחס כשרגלו וראשו נתקלים בדפנותיו של הרחם, הקולות עוברים אליו בצורה של גלי קול בתוך המים, אור נראה לו מעומעם, ותנועה הוא חש דרככן, ודרך מאפייני סדר היום הפעיל/ שקט שלכן.
יש שמדמים את הרחם לגן, במובן המזין של המילה- Garden, המספק לתינוק את כל צרכיו (הגופניים, נפשיים וכו') כל עוד הוא נמצא באותו הגן- הרחם. היציאה לאוויר העולם היא תהליך הבשלהשכולל מעבר מהגן העוטף והמחבק, מהגרייה המתמדת הרב חושית הזו לריק. לעולם שבו הוא- התינוק שלנו, שרגע קודם היה ממש בתוכנו וחלק פיזי מהגוף שלנו, לנפרד.
יצור חי העומד בפני עצמו.
זהו מעבר חד בין יש לאין, אליו כל תינוק מסתגל, בדרכו הייחודית. בדיוק כשם שכל אחד מאיתנו מסתגל באופן שונה לשינויים בחייו. ישנם תינוקות שמעט אחרי יציאתם נתרשם מהשקט שלהם, מהיכולת שלהם לישון, לאותת כשהם רעבים, זקוקים להחלפה, להחזקה, אבל נינוחים באופן כללי, וישנם תינוקות שמהרגע הראשון ליציאתם לאוויר העולם יזדקקו לנו, להרגעה, לאחיזה, להזנה, לתנועה. אותם תינוקות לעיתים ישארו עם הדפוסים הללו כמאפיינים אותם כשיגדלו ולעיתים נראה שינוי.
היציאה לאוויר העולם היא שינוי עצום לתינוקות שלנו, וכמובן שגם לנו. חשוב לתת את הזמן לשני הצדדים להכיר, בעיקר כשצד אחד אינו מבין שפה מילולית, וצד אחר צריך לעיתים להזכר בשפת המגע.
לקבל את חוסר השקט, אפילו את הכאוס זה כל כך קשה, כל כך לא טבעי לנו. כשאמרו לי שאני על זמן התינוק שלי עכשיו לא הבנתי מה זה אומר...היום אני מבינה יותר, ויש לי עוד הרבה ללמוד.
ולמי שרוצה ללמוד עוד קצת בדיוק על השלב הזה, המלצה לספר מקסים שקבילתי במהלך לימודי תנועה התפתחותית, בשפה ברורה ופרקטית:
תמיד פה בשבילכן,
קרן
Commenti